בלוג

לקראת שחרור האלבום «לאור עולם» התארחתי אצל דורון בראון בתכנית «התו השמיני». בשיחה שלפני התגלגלנו לדבר על אלתור, ודורון זרק לי אתגר: לחשוב על המילה אלתור כצירוף של המילים «אל־תר» — כלומר האלוהים הוא אורח בתוכני בזמן ההתרחשות הזו של יצירת המוסיקה. לקחתי את האתגר ושמחתי לגלות שהמחשבה הזו יוצרת סוג שונה וחדש של אלתור. אני יודעת שבהתחלה זה אולי יכול להישמע מוזר, אבל אם מסכימים להיות קצת עם ה«מוזר» הזה קורים דברים: המודעות וההתכוונות להרגיש שיש עוד גורם נוכח באלתור חוץ ממני והפסנתר מביאה למקומות חדשים. אז תודה דורון! אשמח שתכתבו לי בתגובות איך הייתה עבורכם ההתנסות הזו. הציור: קנדינסקי, «קומפוזיציה».

לא הכרתי את דניאל פצ'ניוק ז"ל. פורסמה הודעה באחת מקבוצות הוואטסאפ על חייל בודד שנפל, ועל כך שהשבעה תהיה במתנ"ס אושיות. או מרמורק. אחר כך ניסיתי להיזכר. מתנ"ס הוא לא בדיוק המקום שמצטייר לנו בראש כשמדמיינים שבעה. זה היה כל כך כל כך מוזר ותלוש והזוי ובלתי נתפס. כמעט דפקתי את הראש בקיר. הצטערתי בעיקר שהמשפחה הוטסה לכאן ואי אפשר להגיד להם כלום — אני לא דוברת את השפה. מכאן נולד הרעיון להלחין שיר עבורם: «גם כי תלך במים איתך אני», מנבואת ישעיה. להאזנה: ביוטיוב · בספוטיפיי. לא דמיינתי כמה יהיה קשה אחר כך לאתר את המשפחה. בתור חיילת בסדיר שירתתי באגף השיקום של משרד הביטחון. אחרי המיקס והמאסטרינג של השיר פניתי אליהם בביטחון גמור שתוך כמה ימים אקבל תשובה. אחרי יותר משנה של פניות רבות לאגף נפגעים, לאגף ההנצחה ולעוד גורמים שונים בצה"ל ובמשרד הביטחון — עדיין לא היה קצה חוט לאתר את המשפחה. חלילה אין בדברים אלו כדי למתוח ביקורת על אגף השיקום. ההתנסות הזו רק גרמה לי להבין כמה עומס כנראה יש עליהם בימים אלו. על כל פנים, לא היה בדעתי לוותר עד שלא אשאיר אבן על אבן שלא הפכתי. פניתי לעירייה, לארגון יד לבנים, לשגרירות אוזבקיסטן, למתנ"ס — האישה שם אמרה לי בעדינות שאני כנראה מתבלבלת עם מתנ"ס אחר, נכון, אושיות ומרמורק היו לי מעורבבים בראש. אבל גם במתנ"ס השני היה רק פקס. אז עלה בדעתי להיעזר בקבוצת הפייסבוק «איך אתה יודע שאתה רחובותי». מייד התגייסו כל כך הרבה אנשים טובים, ברעיונות שונים ובפיצוחים, וכך בעזרתם הצלחתי לאתר את המשפחה בזמן קצר. לראות אותם, להגיע לאזכרה של דניאל, לדעת שבסוף הם יודעים שיש שיר בעולם עבורם ועבור דניאל — זו הייתה סגירת מעגל. כואבת אך טובה באותו זמן. כי אם יש משהו שאנו יכולים לעשות כדי לנחם, לעודד, להשתתף בצער של אדם אחר, לתת לו לדעת שהוא לא לבד — אז ודאי לא ניתן לקשיים טכניים למנוע מהרצון הטוב להתגשם. יהי זכרו ברוך.

להאזנה: השיר ביוטיוב. הפוסט הזה מוקדש לכל אלה מאיתנו שנופלים וקמים ונופלים וקמים שוב ושוב — לחזק אותנו בהבנה ובאמונה שהעיקר לא להתייאש מהנפילה. כי הנפילה עצמה היא לא הדבר הכי גרוע! הסכנה האמיתית היא להתייאש מהנפילה, להסיק ממנה שאין סיכוי להמשיך. לכן גם כשנופלים נדע שזה בסדר. לא רק שזה בסדר — זו הדרך להתקדם, זו הדרך להצלחה במעלה הזו, כפי שכתב שחר ז"ל בצוואתו. ומהי אותה מעלה הזו? כל אחד מאיתנו, איפה שהוא נמצא עכשיו בחייו, בדרך שבה הוא רוצה להצליח — אם זה בנגינה, בספורט, בעבודה, ביחסים עם ילדים, הורים, בני זוג, בלימודים שמעניינים אותנו. בכל דבר שחשוב לנו ואנו מרגישים שלפעמים אנו נופלים. ככל שאותו נושא יותר חשוב ויקר לנו, כך באופן פרדוקסלי יש יותר סכנה שנתייאש מהנפילות! לכן אמרו חז"ל, והרחיב על כך הרב קוק: התשובה קדמה לעולם. תמיד המשפט הזה מהמם אותי מחדש. האופטימיות הגדולה בהנחה הזו, שמלכתחילה נוצרה האפשרות לתקן עוד לפני הקלקול, עוד לפני הבריאה. יש כמו פיצ'ר שהוטמע במערכת טרם ייצורה. הדרך להצלחה היא דווקא מתוך ההתמודדות עם כישלונות. נשמע אולי לא כייף במיוחד, אבל אם היינו רק מצליחים כל הזמן לא היינו באמת מתקדמים. רואים את זה הרבה פעמים עם תלמידים שהכול בא להם בקלות — הם לא לומדים יותר מהתלמידים שמתאמצים, כי הם לא לומדים להתמודד עם קושי. מתישהו, כשמגיעים למשהו שכן מאתגר אותם, הרבה יותר קשה להם להתמודד איתו — עם עצם ההיתקלות במשהו שלא בא לי בקלות. ביצות היאוש לימדו את אטריו בסיפור שאינו נגמר על כוח הרצון, על הכוח בעולם שמנסה לייאש אותנו ועל היכולת שלנו לא להיכנע לו. תמיד הסיפור הזה נותן לי השראה מחדש, ומזכיר גם את דבריו של ר' נחמן מברסלב כי אין ייאוש בעולם כלל. אם לשהות רגע על המשפט, הוא עלול ליצור התנגדות: מה זאת אומרת אין ייאוש?! ברור שיש, הסוס של אטריו הרי טבע מרוב ייאוש! אלא שהכוונה היא שנאמין שאנחנו טובים ומסוגלים לא ליפול לשם; הכוונה היא שנזכור שזוהי הדרך להצלחה. זה כל ההבדל. מה שעושה את ההבדל הוא אם אני אומרת לעצמי «אני טובה ואני אקום» — «שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם» — או שאני אומרת לעצמי שאני לא שווה: «וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה» (משלי כד, טז).